אופנה מהירה - כיצד תושפע ממגיפת הקורונה ?
הקורונה פגעה אנושות במלכודת הצרכנית שנקראת רשתות הבגדים המהירות, כמו - זארה, אייץ' אנד אם, מנגו וכו'. חנויות רבות של הרשתות הנ"ל מפוזרות בכל רחוב ראשי, בכל קניון באשר נפנה, והן מפתות אותנו להיכנס ולקנות פריטי לבוש שאנו לא "צריכים" אלא מעצם ריבוי הסניפים, הזמינות, הפיתוי. אנו קונים כי זה זול, ומכיוון שהבגדים הטרנדיים מתחדשים ללא הפוגה. הרעיון הוא, שלאן שלא נזוז במרחב העירוני, ניקלע לאחת החנויות של האופנה המהירה, ושילוב הזמינות, המחיר הנמוך, יפתה אותנו לקנות. במשך שנים, האסטרטגיה הזאת עבדה מצוין, אלא שהשנה היא נתקלה באויבת קשה- הקורונה. אופנה וקורונה הן שילוב לא מוצלח במיוחד, ראשית, מכיוון שאין לנו לאן ללכת יש פחות חשק להתלבש, אין לנו כסף מיותר לבזבז, ואם זה לא מספיק, עצם קיומם של הסגרים הרבים מונע מהחנויות להיפתח ומההמונים לשוטט. עבור מותגי אופנה מהירה, שמבוססים על רכישה פיזית, הרבה יותר מאשר על רכישה מקוונת, זאת בעיה קשה, המתורגמת לירידה דרסטית בהכנסות, סגירת סניפים וצמצום הפעילות. בהיעדר שיטוט, אין יותר היקלעות מקרית בקצב גבוה לחנויות המפוזרות בכל מקום, ואין בזבוזים שוטפים.
המצב הנוכחי ייגמר, השאלה היא- מה יקרה לאופנה המהירה אחרי תקופת הקורונה. האם הכל ישוב לקדמותו או שמא האופנה המהירה תגלה שהיא הרבה פחות רלוונטית לעולם פוסט קורונה ?
האופנה המהירה לא היתה כאן תמיד. כקונספט קמעונאי, היא התגבשה ב - 50 השנים האחרונות וזכתה להצלחה גלובלית בעיקר עם תחילת שנות ה- 2000. משנות ה- 70 בערך מותגים אמריקאיים התחילו לגלות את הייצור במזרח הרחוק: הונג קונג, טאייוואן, ואח"כ סין. היתרון הוא, שהמדינות הנ"ל הציעו כוח עבודה זול בהרבה, החיסרון הוא, שהייצור בשלט רחוק דורש זמן. כדי לייצר מעבר לים, במיוחד בעידן שלפני עידן האינטרנט, צריך לתכנן את הקולקציות הרבה יותר מוקדם. את הקולקציה צריך לתכנן כ- 14 חודשים לפני שרוצים למכור אותן בפועל, וגם להזמין כמויות יחסית גדולות של פריטים כדי שיהיה משתלם לשנע אותן לקצה השני של העולם. הסיכון ברור - מותגי אופנה נאלצים להמר על נעלם משמעותי - מה יהיה טעם הקהל בעוד למעלה משנה. אם המותג הימר, למשל, על צבע לא נכון, משמעות הדבר היא, שהרבה דגמים לא יצאו מפתח החנות. כדי להימנע מכך, יצרני הטקסטיל האמריקאיים הציעו מודל שקרוי QR שהכוונה היא מפעלים בתוך ארה"ב שפיתחו אצלם קולקציות מדגם קטנות שבדקו את תגובות הקהל לעיצובים מסויימים לפני שהם מסתכנים בהזמנות גדולות מהמזרח, ובנוסף, המפעלים האלה היו מסוגלים לתת מענה לביקושים נקודתיים. מהר מאוד, סתימת החורים נעשתה למהות הדבר עצמו, והמותגים עברו לעבוד על מיני קולקציות לאורך כל השנה, במקום להסתמך על קולקציות עונתיות גדולות. באופן הזה הם קיצרו את זמן פיתוח הקולקציה וגם חידשו את מלאי החנויות באופן תדיר וכך נולדה האופנה המהירה. האופנה המהירה משמעותה שיש להעיף את הסחורה מהחנויות בקצב מהיר כדי לא להותיר מלאי עצום וכל האמצעים כשרים - שמירה על מחירים נמוכים, חיקוי של פריטי מעצבים, התעקשות על לחדש כל הזמן וגם השתלטות על המרחב העירוני. אולם, בעשור השני של המאה ה-21 הבחין דור מודע יותר של צרכנים בנזקים של האופנה המהירה: תנאי העסקה פוגעניים, בזבוז כסף על פריטים שנעשה בהם שימוש יחיד, נזק סביבתי עצום של פסולת טקסטילית, אמצעי ייצור מזהמים ושינוע בלתי פוסק של סחורות עפ"נ כדור הארץ. בבת אחת ספג המערך המשומן הזה מהלומה אדירה, שאותו ניסו המותגים לאזן באמצעות חיזוק המכירות המקוונות, אבל בכ"ז ניכרת פגיעה משמעותית בהכנסות. כשלא קונים, או כשקונים פחות, יש זמן לחשוב על מציאת מציאות אלטרנטיבית ועולות אצלנו מחשבות האם אנו באמת צריכים כ"כ הרבה, ולאלו פריטים בארון אנו יכולים עכשיו לחזור כשאי אפשר לקנות באותו קצב, ואלו הם סתם רכישה מיותרת שלא תורמת לא לנו, ולא לכדור הארץ.
הדיון הציבורי הזה טיפס לראש סדר היום, וניכר שהצרכנים מודעים יותר וגם באתרים מחפשים אופנה שהינה מתחשבת יותר בסביבה.
צרכנים עדיין עושים שופינג כי שופינג מגיע ממקום רגשי, אולם לצד זה יש חיפוש אחרי הסיפור של המותג, ויחס המותג לכדור הארץ. עכשיו יש מעבר לאופנה "טרייה" שמיוצרת לפי דרישה וע"י כך מונעת ייצור עודף. קונים ממה שיש ורק את הכמות שצריכים, מהבחינה הזאת יש עסקים שהשתכללו בקורונה ושיפרו ביצועים.
בנוסף, מתגבשות אופציות רדיקליות, למשל, שירותי השכרה של בגדי מעצבים, וכן קיימות עתה פלטפורמות ייעודיות שמאפשרות לצרכנים למכור מחדש בגדים שלהם, מהארון הפרטי. ההיגיון הוא, שעודף של האחד, יכול להיות אוצר של השני. יש אתרים בהם ניתן למכור ולקנות מכל העולם וההיצע מגוון ואופנתי מאוד. הפלטפורמה הזאת מתאימה בעיקר לצעירים, ויש לה שני יתרונות, האחד- מוסר (הגונה יותר לכדור הארץ, ומזהמת פחות מכיוון שאין ייצור נוסף), השני - יש באפשרותו של הצרכן הממוצע לקנות מותג -על, אופנת יוקרה שנקנית יד שנייה, מה שמאפשר לצרכן לקנות פריט בעל ערך שיוכל ליהנות ממנו לאורך שנים ואולי אף למכור אותו בהמשך. נראה שאתרי המכירה החוזרת יהפכו לדבר החם הבא בעולם האופנה, וגם, בתי כלבו גדולים משיקים חנויות מקוונות למכירת פריטי יד 2 שלהם (שאספו מצרכנים), למשל סלפרידג'ס, השיקו חנות מקוונת למכירת פריטי יד שנייה שלהם.
コメント