מה הוא חיזוי טרנדים ומי היא לי אדלקורט ?

לי אדלקורט היא חזאית הטרנדים המפורסמת בעולם. היא חוזה טרנדים לא רק בתחום האופנה אלא בכלל- באדריכלות, באוכל, ברכבים ועוד. יש לה חברה לניבוי טרנדים ועסקים רבים רוכשים ממנה שירותים (בין היתר, חברות אופנה) כדי לדעת איך להיערך לעונות הבאות.

היא מבססת את התחזיות שלה על מידע רב בנושאים עולמיים ומגוונים, השראה שהיא מקבלת מעולמות תוכן שונים, וגם, כמובן, על האינטואיציה החדה שלה.

בראיון שנתנה אדלקורט לא מזמן, היא מנתה כמה מהבעיות המרכזיות של ענף האופנה שהוא "חולה" לדבריה, החל בחינוך שמקבלים הסטודנטים במחלקות האופנה בבתי הספר לעיצוב, דרך הייצור במפעלים וכוח העבודה הזול, ועד תקשורת האופנה, שעושה יד אחת עם תאגידי האופנה הגדולים המפרסמים במגזינים ובכך מדירה מתוכה כישרונות צעירים. "זו סופה של תקופה", הסבירה אדלקורט בראיון. "האופנה כפי שהיא היום מתה. אנו לקראת תקופה שבה נצטרך להמציא רעיונות חדשים, והאופנה תפנה את מקומה לטובת התעסקות בבגדים עצמם. ואולי זו לא בעיה, אולי זה דווקא דבר טוב שמאפשר לנו לקחת רגע לעצור ולחשוב". לדבריה, עולם האופנה עובד במתכונת שמתאימה למאה ה-20. הוא חוגג את האינדיבידואל, את אנשי ה-IT הנכונים של הרגע. בעידן של חברה הרעבה לקונצנזוס ולאלטרואיזם, אופנה המנותקת מהחברה בה היא פועלת היא מיושנת, היא אומרת.

לדבריה, רשתות האופנה הזולות מתגאות בכך שהן מוכרות בגדים בסכום נמוך יותר מכריך במסעדה, אבל הבעיה הגרועה מכל, היא הסמליות של העניין. המחירים הזולים מצהירים, בעצם, שעתידם של הבגדים האלה להיות מושלכים במהרה. הם מלמדים צרכנים צעירים שיש אופנה שאין לה ערך. כך נהרסה תרבות האופנה היא גם מבכה את העובדה שאומנויות ועבודת יד כמו טוויה, אריגה וסריגה נעלמות מהעולם. אדלקורט מפנה ביקורת גם כלפי מעצבי העל העובדים בשירות תאגידי אופנה. "מעצבי על בעבר היו מסוגלים לשנות את פני החברה על ידי החדרת צלליות חדשות, תנוחות חדשות וצורות חדשות של תנועה", כתבה. "לעומתם, המעצבים של היום ממחזרים בלי סוף מגמות מהעבר. הם מתבקשים על ידי מחלקות השיווק של המותגים להתמקד במוצר עצמו, ולמקד את רוב האנרגיה היצירתית שלהם בתיקים ונעליים. הם פחות ופחות מקדישים זמן ליצירה של בגדים חדשים". נקודת האור שעליה מצביעה בכל זאת אדלקורט היא פריחתה המחודשת של תעשיית ההוט קוטור הפריזאית, שמולידה מדי עונה שמות חדשים.לדבריה, העתיד של הבגד נמצא דווקא בקוטור (האופנה העילית, הגבוהה). אם לשפוט על פי דבריה, האנשים הרעים ביותר בסיפור, הם מנהלי השיווק של מותגי האופנה, אותם היא מכנה "שומרים מפחידים, עבדים למוסדות פיננסיים ובני ערובה של אינטרסים (בעלי המניות)". אדלקורט מצביעה על כך שרוב מודעות המגזינים, עליהם אמונות מחלקות השיווק, חוזרות על עצמן עד כי לא ניתן לראות את ערכי המותגים השונים. מי שמסייעים לשמור על מצב (השלילי) הקיים, הם עורכי המגזינים, שלא מתאמצים להציג מעצבים חדשים ופורצי דרך, ואף יוצרים הפקות אופנה מערכתיות הנראות כמו המשך ישיר לפרסומות של בתי האופנה. על פי אדלקורט, גישה זו מתחברת גם לתוכן המוצג לקוראים. בעקבות פריחת הבלוגספירה, גם העיתונים היומיים, אתרי האינטרנט והמגזינים מעדיפים כתבים צעירים, זולים ולא מנוסים, נטולי ידע מקצועי ונקודת מבט ביקורתית, על פני כתבים ותיקים. "ההומור והידע של חלק מעיתונאי האופנה הטובים ביותר, מוחלפים במהירות על ידי עיתונאים צעירים שמעדיפים לכתוב עמודי דעות מאשר ביקורת מקצועית". אבל, מצד שני, לא הכול שחור. העתיד, אומרת אדלקורט ברגע קצר של אופטימיות. נמצא בידיהם של הלקוחות. "הפוקוס יעבור לבגדים עצמם, לא למערכת שמסביבם", היא מסבירה. "הצרכנים של היום והמחר יבחרו לעצמם בגדים באופן עצמאי. הם יתחילו יותר ויותר לשכור בגדים, להשאיל בגדים ולמצוא בגדים ברחובות". אנחנו נוכל בשנים הקרובות להיווכח, אם אכן אלדקורט צדקה במה שניבאה לנו...